כל בתי הכנסת במרוקו ישופצו- אמר המלך מוחמד ה -6

כל בתי הכנסת במרוקו ישופצו- אמר המלך מוחמד ה -6

February 14th, 2013

 

ראש ממשלת מרוקו, עבדאלילה בנקיראנה,Abdelilah Benkirane) ), ראש העיר פאס, המזכיר הכללי של מפלגת איסתיקלאל מר חמיד חבאט וגורם בטחוני בכיר נכחו בחנוכת בית הכנסת המשוחזר בפאס. ראש הממשלה האיסלאמית, עבדאליה בנקיראנה, ייצג את מלך מרוקו מוחמד השישי, בטכס אשר ציין את סיומו של פרויקט שיקום בית הכנסה מהמאה ה -17 וחנוכתו. בשנת 2011, כאשר החוקה החדשה נכנסה לתוקף, אמר המלך כי בתי תפילה יהודים ברחבי מרוקו צריכים להיות משוחזרים על רקע האביב הערבי המתפשט ברחבי צפון אפריקה.

שיקום בית הכנסת סלאט אלפאסין ((Slat Alfassiyine הנמצא בלב פאס, אחת הערים העתיקות בעולם שנבנתה בימי הביניים, ומהווה מרכז תרבותי-רוחני במדינה, מסמלת את ההתייחסות והחשיבות של ההחלטה שבחוקה.

ראש הממשלה דיבר בשם המלך וציין: "שיקומו של בית הכנסת הוא עדות משכנעת לעושר הרוחני של דו קיום, של סובלנות והרמוניה הטבועים עמוק בנפשם של המרוקאים ,על כל קשת המרכיבים השונים של האומה".

בעבר, עשרות של קהילות יהודיות היו פזורות בכל צפון אפריקה. כל אותן קהילות התקיימו עד 1948, השנה בה התחילה המלחמה בין מדינות ערב וישראל שגרמה לעזיבה גדולה של יהודים שחיו בכל המדינות הערביות-מוסלמיות .

ב 1900 חיו בפס כ- 10,000 יהודים, ואילו כיום יש בכל מרוקו פחות מ – 3000 יהודים. ניתן למצוא מספר קטן של יהודים (דתיים וחילונים) בערים פאס, קזבלנקה, מראקש ואסאוריה.

יהודים אלו החיים במרוקו, מוגנים מרדיפות על פי החוק.

המלך טוען שעיסוקם של היהודים במרוקו ממלא תפקיד מכריע בזהות הלאומית של המדינה ולכן אינו רודף אותם.

הטכס המכובד של חנוכת בית הכנסה המשוחזר, פרויקט שקיבל מימון של 215.000 $ מגרמניה, נערך "במדינה" ( העיר העתיקה), בין מבוך של סמטאות צרות בהן סוחרים מכרו את מרכולתם, מקום אשר קיבל את ההכרה של אונסק"ו כאתר לשימור על ידי מורשת עולמית, בשנת 1981.

פאס נמצאת בין מספר ערים המאמצות אנשים מרקע אתני ודת שונה.

בשנה שעברה, כך נכתב במאמר, מצאו במליליה (Melilla) - עיר ספרדית אוטונומית הממוקמת בקצה הצפון-מזרחי ביותר של מרוקו שנוצרים,יהודים ומוסלמים "מכינים את הקרקע" לאינטגרציה תרבותית ודתית מובהקת.

25.02.2013 תרגום ועריכה דני הירשטיין

hirschstein.dan@gmail.com

לגלות את בולגריה היפה בדרך אחרת

7 ימים בבולגריה בשילוב עם קטעי הליכה

יום 1: סופיה - פלובדיב שירה לוקה - דבייןטיסת בוקר לסופיה. מיד לאחר הנחיתה נצא לפלובדיב, העיר השנייה בגודלה בבולגריה השוכנת במישור התרקי העילי, על גבי שלוש גבעות. נראה את האמפיתאטרון ואת התיאטרון העתיק. משם נמשיך לעבר רכס הרי הרודופי. בדרכנו נעצור לביקור בעיירה שירה לוקה, הבנויה על מורדות ערוץ נהר שירוקולשקה. כאן מתגוררים 850 תושבים, המתפרנסים מיערנות, גידול תפוחי אדמה, גידול בעלי חיים ותיירות. הכפר שוכן למרגלות הפסגה הגבוהה ביותר של הרי רודופי. רוב בתי הכפר בנויים מאבן מקומית ונבנו במאה ה 17. נשוטט בין סמטאות הכפר ונמשיך עד לדבין, העיר ידועה בזכות מעיינות המים המינרליים שלהם סגולות מרפא מיוחדים. ארוחת ערב במלון.
לינה : בדביין
tp://www.spadevin.com/index.php?lang=en#268+561 - Devin SPA Hotel

יום 2: יאגודינה – הכפר ומערת הנטיפים - טריגארד
לאחר ארוחת הבוקר נצא ליום ההליכה הראשון. נסע עד קניון בוינובו משם נעלה לכפר הציורי טריגארד. המסלול מתחיל מהכפר טריגארד, ממשיך לעבר הכפר יאגודינה ומגיע למערת יאגודינה. נבקר במערה המרשימה שאורכה כ-8 ק"מ והיא מכילה מגוון עצום של נטיפים, זקיפים ותצורות אבן גיר מדהימות. אזור המערה מוקף בצוקים גבוהים והמון צמחייה. בתום יום ההליכה נחזור ללינה בדבין.
אורכו של המסלול כ- 10 ק"מ. עליה מתונה של 650 מ' וירידה של 100 מ' , משך זמן ההליכה 6 שעות.
לינה : בדביין
http://www.spadevin.com/index.php?lang=en#268+561 - Devin SPA Hotel

יום 3: מהרי הרודופי לעבר רכס הפירין- בנסקו
לאחר ארוחת הבוקר נעזוב את דביין. בדרכינו לבנסקו נעבור ליד אגם דוספט, אגם מלאכותי, הנוצר על ידי סכר על נהר הדוספט. לחופו הדרומי של האגם שוכנת העיירה דוספט, שמרבית תושביה הם מוסלמים. משם נמשיך אל "הכפרים המוסלמים" כפרים עתיקים שסגנון הבנייה לא השתנה מהמאה ה 17 וחומרי הבנייה הם עץ ואבן. נעצור בקובצ'ביצ'ה - כפר קטן בהרי רודופי הבנוי בשיטת בנייה מיוחדת והוכר כאתר למורשת שימור עולמי של אונסקו. משם נמשיך לבנסקו. עיירה קטנה שהפכה לאתר סקי מצליח בחורף ומרכז לטיולים רגליים בקיץ. נשוטט בין בתי האבן והטברנות המקומיות. הגעה למלון להתארגנות קצרה. בערב נצא ביחד לארוחת ערב באחת המסעדות המקומיות הטיפוסיות.
לינה: בנסקו.
St. Ivan Rilski Hotel- www.saintivanrilski.com/en/pages/hotel-and-spa.html

יום 4: בקתת גוטסה דלשב –אגם בסבוג - אגם פופוב –בנסקו
לאחר ארוחת הבוקר נצא ליום ראשון של הכרות עם רכס "פירין". את הבוקר נתחיל בנסיעה לעבר הכפר "דוברינישטה" ממנו נעלה ברכבל כיסאות אל בקתת בזבוג, נסיעה מרהיבה בה נוכל לצפות על כל רכס "פירין" ורכס "רודופי". נצא להליכה ונצפה באגם "בסבוג" המרשים משם לעבר אגם פופובו. בתום המסלול חזרה לבנסקו.
אורכו של המסלול כ- 9 ק"מ. עליה וירידה של 350 מ', משך זמן ההליכה 6 שעות.
לינה: בנסקו.
St. Ivan Rilski Hotel- www.saintivanrilski.com/en/pages/hotel-and-spa.html

יום 5: רכס פירין- בקתת ויחרן- אגם בינדרשקי - בנסקו
לאחר ארוחת הבוקר נסיעה לעבר בקתת ויחרן הנמצאת בפארק הלאומי פירין. בשטחו נמצאים כ 200 אגמים שנוצרו על ידי קרחונים בתקופת הקרח האחרונה וכ-230 מעיינות. נעבור למרגלות הר ויחרן, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הפירין גובהה 2914 מ'. משם נמשיך לעבר אגם בינדרשקי. בדרך נעבור ליד עץ האורן הזקן ביותר בבולגריה שגילו נעמד ביותר מ 1300 שנים "באיקושבה מוּרה". בתום מסלול ההליכה העברה לבנסקו למלון.
אורכו של המסלול כ- 8 ק"מ. עליה וירידה של 500 מ', משך זמן ההליכה 6 שעות.
לינה: בנסקו.

יום 6: מנזר רילה - שמורת פאנישישט
נעזוב את בנסקו בדרכנו למנזר רילה. המנזר נחשב לאתר הקדושה הגדול והמפורסם ביותר בבולגריה והוא מהווה מוקד משיכה לתושבים מקומיים ותיירים כאחד. בשנת 1961 הכריזה עליו הממשלה הבולגרית כמוזיאון לאומי, הוא נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. נבקר בחצר המנזר בו נמצא מבנה יפהפה בן ארבע קומות, המכיל חדרי מגורים, חדרי אחסון, מטבח עצום וחדר אוכל, בו האכילו לעתים אלפי עולי רגל שהגיעו למקום. במרכז החצר עומדת כנסיית המנזר, המעוטרת בציורי קיר. בתום הסיור ניסע לעבר העיר ספארבה באניה היא העיר הגדולה ביותר בהרי רילה. בדרכנו נצפה במעין גייזר טבעי של מים רותחים, המתפרץ מלב האדמה. נמשיך בכביש תלול ומפותל לעבר אתר הסקי הקטנטן פָניצ'יסטה (Panichiste). הכפר נמצא בגובה של 1350 מ' על גבול הפארק הלאומי רילה.
לינה : פָניצ'יסטה
http://www.temenuga.net

יום 7: שמורת פאנישישט שיבעת האגמים - סופיה
נעלה ברכבל למסלול שבעת אגמי רילה, מסלול מרהיב ביופיו, במהלכו עוברים על פני שבעה אגמי טורקיז קטנים, הפזורים בצפיפות על ההר. אגמים רבים יש על רכס הרי רילה, אך המיוחד כאן הוא קרבתם והתצפיות הנפלאות, המאפשרות מבט על כל השבעה ברצף. במידה ומזג האוויר יאפשר נעלה לתצפית העליונה הנמצאת בפסגת אוטביטז'ה (2,696 מ'). בתום הסיור נרד חזרה לרכב. נסיעה לסופיה הבירה.
אורכו של המסלול כ- 8 ק"מ. עליה וירידה של 500 מ', משך זמן ההליכה 6 שעות.
לינה: בסופיה
Sofia centreal park hotel 4* - http://www.centralparkhotel.bg

יום 8: סופיה – תל אביב
בהתאם לשעת הטיסה נצא לסיור הכרות עם הבירה הבולגרית. נעבור על פני גשר הנשרים, גשר האריות, בנין האוניברסיטה, הכנסייה הרוסית עם צריחיה המוזהבים, בנין הפרלמנט ועוד. בתום הסיור העברה לשדה התעופה לטיסת חזרה לארץ.

דני הירשטיין – מדריך הטרק
052-2202050
Hirschstein.dan@gmail.com

קיוסטנדיל - בולגריה מקום שממנו שפע אור גדול

הדרך מסופיה לסקופה עוברת דרך עיירה בשם קיוסטנדיל Kjustendil , עיירה עלומת שם הנמצאת כ 60 ק"מ דרומית מערבית לסופיה. לכאורה עוד עיירה לא מוכרת וחסרת חשיבות. אבל לא כך. למקום היסטוריה עתיקה ומפוארת המתחילה מהתקופה הרומית. המקום היה עיר מבצר, וידוע בזכות המרחצאות של מעיינות מים חמים, אליהם נהרה האצולה הרומית. מאוחר יותר נודעה בזכות אדמתה הפורייה, שהניבה ירקות ופירות מהמובחרים באזור כולו, ששמם הגיע אל מרחבי האימפריה העות'מאנית. מיקומה של העיירה היה על צומת מסחרי, ממנו זרמו הסחורות אל סופיה, סקופיה, פלובדיב ואף אל איסטנבול. המקום ידע שנים רבות שגשוג כלכלי ונודע גם בתושביו שהיו טובי לב. שעליהם נדבר בהמשך.

יש עדויות שכבר במאה השישית לספירה היה קיים יישוב יהודי בעיר. שחי בדו קיום נהדר עם תושבי המקום.

בשנת 1903 מנתה הקהילה היהודית של קיוסטנדיל כ 1,200 נפש שהם כ 10% מכלל האוכלוסייה המקומית. רוב היהודים עסקו בעיקר ברוכלות ובמסחר זעיר, הם היו בעלי מכולת, קצבים, פונדקאים, חייטים ועוד.

ומה עלה בגורלם של אותם יהודים במלחמת העולם השנייה?. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה הבולגרית את "החוק להגנת האומה", שבו הפכו היהודים לאזרחים חסרי זכויות. הם חויבו לענוד סמל צהוב, דמוי כפתור מגן דוד, על דש הבגד, הבתים והעסקים סומנו, והתלמידים סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

ב-1943 תכננו הגרמנים את גירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה. הידיעה הגיעה לאוזני יהודי קיוסטנדיל ומיד עם קבלתה, התארגנה הקהילה היהודית המקומית ויצאה לסופיה, אליהם הצטרפו גם אנשי ציבור לא-יהודים, ביניהם היה גם סגן יושב ראש הפרלמנט, דימיטרי פשב, שהיה במקור איש קיוסטנדיל. תנועת מחאה זו הפעילה לחצים על הממשלה שבסופו של דבר גרמו לביטול גזרת הגירוש למחנות ההשמדה. היהודים אומנם גורשו אך לערי השדה. רבים מהם הגיעו לעיירה קיוסטנדיל ובכך ניצלו.

גבי, באחת מנסיעותיי לבולגריה החלטתי לבדוק שורשיו של כפר זה, מדוע אדמותיו כה פוריות ואנשיו טובי לב. בעודי מסתובב במרכז העיירה אני פוגש באחד מבתי הקפה בולגרי זקן שנראה היה לי שהוא ומשפחתו חיים כאן דורות על גבי דורות. שאלתי אותו מה הסיבה שרוב הכפרים סביב נראים עלובים ותושביהם עניים, ואילו קיוסטנדיל פורחת, משגשגת ותושביה מאושרים.

ובכן אומר הזקן " זה לא על רגל אחת, שב ידידי הצעיר ואספר לך את תולדות המקום"

. . . וכך מספרת האגדה

כאן, במקום בו אנו יושבים היה אגם תכול לרגלי הרים מתנשאים אל על. זך וטהור היה האגם. סביב האגם נפרשו מרבדי דשא שזורים בשלל צבעי פריחה. שנים רבות חלפו על פני האגם וסביבתו הפורחת. מראות החן התחלפו זה בזה, היופי והשלוה חגגו סביב. עד ש. . . . יום אחד חלפה על פני האגם רוח רעה. היא נדהמה מהתפארת שלפניה. קנאתה בערה בה להשחית. כיצד פינת חמד שקטה זו , שורדת?

בכעסה הרב היא נשפה בעוצמה אדירה והרעידה את מימי האגם עד תחתיתו, העכירה את מי האגם והחלה לייבשו בנשיפותיה המאיימות. ואז, נמוגו התום, הטוהר האור והתכול והאגם גווע לאיטו., אך במהלך גסיסתו השאיר ברכה : אדמה טובה ופורייה ובה שפע מעינות של מים זכים ומבריאים . ושוב אגרה אדמת האגם כוחות לקראת השנים הבאות. אט- אט הגיעו אנשים, נשבו בקסמי האדמה והקימו את בתיהם עליה. הם נטעו עצים, זרעו זרעים לסוגיהם וראו ברכה בעמלם. הם הקימו בתים ברחובות צרים, שהתנקזו אל כיכר מרכזית. רחוב אחד ראשי חצה את העיירה בחן ובכבוד רב - הרחוב הראשי, בו התרכזו החיים הציבוריים. סביב העיירה ניטעו מטעים שחיבקו אותה כעננה עוטפת. הישוב התרחב והיה לעיירה רועשת ומלאת חיים. דרכי מסחר הצטלבו בה ושיירות של סוחרים עברו הלוך וחזור. בעלי מלאכה למיניהם ואנשים משכילים ראו כי טוב והתיישבו בה. מיעוטים רבים וגם פליטי מלחמה מצאו בה מקלט. ביניהם היה גם קומץ יהודים, אשר חיפשו מקום לנוח ולשקוט מנדודיהם . כמו בכל סיפורי ההיסטוריה, גם מעל מקום זו, נשבה, מדי פעם, רוח רעה. מעל ראשם של תושבי הישוב התרחשו אירועים היסטוריים קשים שאין שפת האגדה מסוגלת לתאר. ובימים קשים, שמיה הצחים העכירו ותושביה הרכינו ראש וחיכו לחלוף הרעה. גורמים מבחוץ חוללו סכסוכים רבים על הרחבת גבולות ועל שליטה. האכזר מכולם היה הכיבוש של הצבא התורכי. הכובשים שלטו בכול, העבידו את התושבים ועשקו את פרי עמלם. הפחה התורכי ששלט במחוז קבע את שם העיירה כשמו -קיוסטנדיל, למורת רוחם של התושבים דאז. השנים הקשות של השלטון הזר והמלחמות שבאו בעקבותיו לא פגעו במורל של תושבי המקום ולא כיבו את ניצוצות הטוב שהורישה אדמת האגם לתושביה. 

האנשים, תושבי קיוסטנדיל, זכו , על פי האגדה, במקום שממנו שפע אור גדול והם טמנו את האור עמוק בליבם ולמדו להבחין בין טוב לרע במעשי האדם. מכאן ניתן להבין את מה שהתרחש במלחמת העולם השנייה, על הקשר בין היהודים לשאר תושבים שעליו דברתי קודם, קשר שבזכותו ניצלה קהילה שלימה של יהודים.

דני הירשטיין 01.12.12

052-2202050

 

 

כרתים מאטאלה -ג'וני מיטשל

ראש השנה 14.09.12

כרתים מאטאלה -ג'וני מיטשל

לגבי שלום. הפעם נצא בטיסה קצרה לאחד האיים הקרובים אלינו, כרתים. האי כריתים הפך בשנתיים האחרונות לאחד ממקומות הנופש האהובים ביותר על הישראלים. ויש כמה סיבות טובות לכך: טיסה של שעה וחצי מביאה אותך היישר להרקליון, חופים נהדרים, אתרי בילוי, נופים מרהיבים ובעיקר כפרים כרתים ששומרים על המסורת.

. . . אני רוצה לקחת אותך ואת המאזינים אל מאטאלה (Matala),כפר קטן המרוחק מכול המוני התיירים הפוקדים את האי. ( אגב לכרתים מגיעים למעלה מ 5 מיליון תיירים בשנה, לעומת 2 מליון המגיעים לישראל). עוזבים את הרקליון ונוסעים כ- 75 ק"מ דרומה, חוצים את האזור ההררי שבחלקו מאוכלס בכפרים קטנים, כשלפתע מתגלה לעינינו מפרץ קטן עם חוף ים הנחשב לאחד מהיפים בכרתים, חוף חולי נעים ונוח לרחצה. המקום התפרסם לאורך שנים ארוכות בזכות מערות הקבורה שנחפרו בתקופה המינואית, מערות אלו גם שימשו את הרומאים. בתקופה מאוחרת יותר הם היו מקום מסתור לנוצרים הנרדפים.

בשנות ה 60 התפרסם המקום כאחד ממרכזי ההיפים הראשונים. ההיפים הגיעו למאטאלה והתמקמו במערות ששימשו עבורם כמקום מגורים. חוף הים השקט והמבודד, הצבע הטורקיז והחולות הלבנים יצרו אווירה מיוחדת של חופש, שאפשרה להם לבטא את עצמם ולהינות מאהבה חופשית.

תארו לכם את תושבי הכפר, נוצרים אורתודוכסים מבודדים מהעולם החיצוני שמעולם לא ראו תיירים לפתע שוטפים אותם אורחים צעירים שהביאו איתם רוח חיים משוחררת לחלוטין. אורח החיים הפרוע של הצעירים לא היה לרוח הכנסייה שהפעילה לאחר כמה שנים את החונטה המקומית שדאגה לגרש את ההיפים. בין הצעירים שהגיעו למאטאלה הייתה נערה צעירה בשם ג'וני מיטשל, בחורה צעירה שנולדה בקנדה ב 1943 שבאה לחפש את מזלה באי המבודד. היא מגיעה לאי בתחילת שנות ה 70 ופוגשת בחור צעיר בשם קרי, נער יפה תואר, אדום שער מרשים במיוחד. לאחר שהייה קצרה היא חוזרת לארצות הברית וכותבת שיר בשם CAREY שבו היא מתארת אותו בהערצה רבה. בשנים שלאחר מכן היא ממשיכה בהופעותיה בארצות הברית ואירופה ובין היתר מופיעה גם עם בוב דילן וג'ואן באאז.

בשנת 2010 מחליט ראש הכפר של מאטאלה להחזיר את הכפר למפת התיירות הבינלאומית ובדרך מקורית, בהתייעצות עם ראשי הכנסייה, הם מחליטים שבכול שנה יערך בחודש יוני פסטיבל של מוסיקת גאז בלוז פולק-רוק אותו סגנון שאפיין את ג'וני מיטשל בתחילת דרכה. הם מחפשים במשך חודשים ארוכים את מובילי תנועת ההיפים של אותם הימים, מוצאים אחדים מהם בגרמניה ואמריקה, מבאים אותם לאי וכך מתחיל הפסטיבל הראשון. ואכן, מדי שנה, במשך יומיים, מגיעים אלפי אנשים לעיירה הקטנה, נזרקים על החוף ונהנים מפסטיבל שמזכיר לרבים מאיתנו את ימי וודסטוק. בשנה האחרונה הם הרחיקו בדמיון ועיטרו את הכביש הראשי של העיירה המוביל לים באלפי ציורי גרפיטי. בין האומנים שהגיעו למקום הייתה גם ג'וני מיטשל שראתה בהגעתה למאטאלה מעין סגירת מעגל, ואכן בין ההמונים שבאו היה גם אותו גבר אדמוני שאותו היא כל כך אהבה.

גבי, גם אנחנו סוגרים היום שנה. נפרדים משנת תשע"ב ומקבלים באהבה את שנת תשע"ג.

לינק לשיר קארי

 http://youtu.be/jO4WXTIZ7Uw

The wind is in from Africa

Last night I couldn't sleep

Oh, you know it sure is hard to leave here Carey

But it's really not my home

My fingernails are filthy, I got beach tar on my feet

And I miss my clean white linen and my fancy French cologne

Oh Carey get out your cane

And I'll put on some silver

Oh you're a mean old Daddy

But I like you fine

המוזיקה הגנאוית במרוקו

הגנאוים
הגנאוים הם צאצאים של עבדים שחורים מסנגל, סודן ומלי שבאו למרוקו. שפתם של בני השבט היא ערבוב של במברה, ברברית וערבית. קבוצה זו של מהגרים עסקה מאז ומתמיד במוזיקה, כישוף וריפוי, הם אלו שהביאו לעולם את המוזיקה הגנאוית. להקת נגני הגנאוים משתמשים בכלי נגינה מיוחדים :קסטנייטות גדולות מברזל הנקראות AHEBES או QRAQAB , קתרוס שנקרא GINLI ותוף בגדול טבל TBEL. הלהקה מורכבת בדרך כלל מחמישה נגנים - שלושה מנגנים בקתרוס, אחד בקסטנייטה ואחד בתוף הגדול. המוזיקה היא מעין תפילה שיש לה היבטים פסיכולוגים חברתיים היא מושמעת לאנשים חולים או לאלו הרוצים לתקשר עם העולם האחר. מוזיקה דתית זו נקראת לילה או דרדבא. השומעים והנגנים בטכס משחזרים את העקידה הראשונה ואת ראשית היקום, זאת תוך קריאה של שבעת העקרונות של הפעילות האלוהית. הם קוראים בשירתם לשבעת הקדושים ולדמויות העל טבעיות המיוצגות על ידי שבעת צבעי הקשת.
בטכס זה משתתף באופן פעיל הנגן הראשי ואיתו המתקשר שאחראי על הביגוד והאביזרים הקשורים לטכס. הנגן הראשי משתמש בג'אמברי הקתרוס המיוחד שבעזרתו הוא קורא לקדושים והעל טבעיים להציג את עצמם בפני המאמינים בכדי לרכוש את אמונם ואהדתם. קריאה זו נעשית בעזרת ריקוד סוער, שירה, נגינה וריח הקטורת, כל אלו מכניסים את המאמינים לאקסטזה והתחברות עם עולם אחר.
שורות השיר מורכבות ממספר מילים שחוזרות על עצמם שוב ושוב. שיר אחד יכול להימשך שעות ארוכות ללא הפסקה. זו למעשה סידרה של מזמורים שעוזרים לשומע להיכנס לטרנס. הטכס מתחיל עם השקיעה ונכנס לתוך הלילה, ובכך עוזר למאמינים להיכנס לאווירה המתאימה.
המוזיקה הטכסית והאותנטית שצמחה הרחק במדבר סהרה חדרה עם השנים למרוקו כולה והתפתחה כמוזיקה גנאוית עם מוטיבים של מוזיקת "הראי" (מוזיקת הראי הושמעה על ידי זמרים שהיו בתחתית הסולם האמנותי וביטאו את רחשי לבו של המעמד הנמוך. מלות השירים הכילו את חוכמת החיים מהרחוב, כדי לשמור על זרימת השיר היו הזמרים נוהגים לצעוק "יא ראי, יא ראי". הראי היא מלה בעלת משמעויות רבות: נקודת מבט, דעה, השקפה, עצה, מטרה, רצון, שיפוט ועוד.) במרוקו סגנון זה נחשב לאחד מהג'אנרים החשובים במדינה.
את החשיפה הגדולה והמשמעותית קיבלה המוזיקה ב 1969 כאשר ג'ימי אנדריקס הגיעה להופעה בעיירה אסווירה, שם נפגש עם המוזיקה הגנאוית. השורשים האפריקנים של המוזיקה, היכולת לרפות בעזרת הטרנס גורמת למשתתפים להאמין באותנטיות של השירה, " אותנטיות" מושג שהלך ונעלם בתרבות המערבית החומרית ושאותו חיפשו באותם השנים ההיפיס. זו שירה על טבעית וטהורה שנקלטה באוזנם וחדרה לליבם של מיליוני מאזינים באירופה ואמריקה. מוזיקת הגנאוה התפשטה בכל רחבי העולם וקיבלה גוונים רבים. על רקע זה התפתחה לה קטגוריה חדשה של " מוזיקת העולם". אוסף של ניגונים שלא מהעולם המערבי. מוזיקה שמתנתקת מהקשר המקורי של המוזיקה ומתחברת לקשר המיתולוגי. גם ההיפיס בסוף שנות השישים האמינו במוזיקה אמוציונלית. המוזיקה עבורם הייתה שפה אוניברסלית. המפגש עם ג'ימי אנדריקס יצר את המסורת של פסטיבל הגנאווה באסווירה שבמרוקו. פסטיבל זה מתקיים בכול שנה בחודש מאי. בשנים האחרונות הפך האירוע מפסטיבל מקומי קטן וצנוע למופע בינלאומי המוני של עשרות אומנים מכל רחבי העולם. בשנת 2010 הגיעו למקום כ 400000 מבקרים. הפסטיבל נקרא כיום "פסטיבל גנאווה למוזיקת העולם", עשרות בימות מפוזרות ברחבי העיר ועליהן מופיעות להקות המשמיעות את הגנאווה עם " מוזיקת העולם ".
מדובר בתהליך מרתק שבו מוזיקה אפריקאית דתית שמקורה באזור מדבר סהרה הגיעה למרוקו וזכתה להכרה עולמית ולשדרוג כמוזיקה מודרנית, כל זאת גם בזכות הפופולריות של המוזיקה האמריקאית השחורה.
בשיחה עם אנשי הגנאוה המבוגרים הם מודים שכל מה שמתרחש כיום באסווירה ובעולם כולו, הוא מרוחק מן המקור והאותנטיות שאותה ביקש הפסטיבל הראשון להציג לעולם. עבורם כל מה שקורה כיום זו נגינה של זרים שמטרתם העיקרית לעשות כסף. מוזיקה גנאווית אמיתית ניתן לשמוע רק אצל אותו גרעין של עבדים כושים שחורים שחיים עדיין בלב המדבר.

כתב
דני הירשטיין
20.11.11

דברי הספד במלכיה למתי פרל

בית הקברות של קיבוץ מלכיה 02.06.2011
מתי פרל, הגיע מסניף בני ברק לגרעין "חירם", היה קשור למלכיה בתקופת הצבא. אמנם לא חי בקיבוץ אבל נפשו נקשרה למקום, לאנשים. בשנים האחרונות הרבה להגיע לארץ ובכל הזדמנות היה עולה לבקר בקיבוץ במלכיה. בשנות חייו האחרונות חי בברזיל לצד אשתו ושתי בנותיו. ב- 28.05.2011 עבר מתי ניתוח בכבד שממנו לא התעורר ובצוואתו בקש להיקבר במלכיה. חברי הגרעין היו איתו בקשר והעבירו את בקשתו למזכיר הקיבוץ. אנחנו רוצים להודות לכם בשמינו ובשם משפחתו על שיתוף הפעולה בכל הנוגע לקבורתו, על הנכונות וההיענות למלא את בקשתו האחרונה.
דני הירשטיין נשא דברים על קברו:
"מתי,
לפני שלוש שנים נפגשנו כאן, בקיבוץ מלכיה, לחגוג יום הולדת 60 לחברי גרעין "חירם". בזמן ההכנות לאירוע לא ידענו אם תבוא או לא תגיע מברזיל אך, כמו תמיד, הפתעת אותנו. בלילה, כשישבנו בחדר האוכל, בעיצומה של התכנית, נפתחה הדלת ואתה עמדת שם וגרמת לנו לקפוץ משמחה. היום, שלוש שנים אחרי המפגש אנחנו עומדים כאן מופתעים, המומים וכואבים את הפתאומיות. מתי, נפרדת מאיתנו לפני מספר שנים כאשר נסעת לניו יורק ומשם לברזיל. היית רחוק אלפי קילומטרים מאיתנו אך תמיד שמרת על קשר עם אותו קומץ חברים קרובים שאותם הכרת עוד מהילדות, ואיתם יחד עשית את ימיך בגרעין והמסלול הצבאי בנחל. למרות שכל אחד מאיתנו שקוע בחיי היום יום של המשפחה והעבודה, ידעת לכנס אותנו המשפחה הקטנה שלך, פעם בחצי שנה, כאשר היית בא לביקור בארץ. איציק, בק, נתן מיור ואני באנו איתך לאבו כביר לאכול את מה שכל כך אהבת – חומוס, טחינה, סלטים ופיתות.
מתי, מהרגע שנודע לנו על האסון ידענו שלא נפקיר אותך ונביא אותך הביתה , קרוב למשפחה ולחברים וכך נמלא את בקשתך האחרונה להיקבר כאן, במלכיה. זו, אולי, הנחמה היחידה שיש לנו במעמד זה. כל אחד מהחברים שלך, העומדים כאן, מעלה בזיכרונו את הימים היפים שעברנו יחד. ימי התנועה העליזים, החיים המשותפים בגרעין, המלחמות והמרדפים שעברנו בצבא. אתה היית חלק מאיתנו וכך תישאר לנצח.
אנחנו נפרדים ממך כאן בבית הקברות של מלכיה מול נוף של עמק החולה, רמת הגלון שברקע רכס החרמון. החרמון שלקוח מאותו שיר שכה אהבת לשיר " רם ונשגב מכול מתנשא אל על זהו החרמון". מתי, אתה מצטרף עכשיו ל-4 חברים יקרים שאיבדנו במהלך החיים והיו חבריך הטובים: אדי אהרון, אברם גלפרין, ארול ודובי.

נזכור אותך תמיד
דני.

המסע הראשון לסנטיאגו דה קומפוסטלה

לרגלי הרי הפירנאים

תרמיל, מקלות הליכה, נעלי צעידה נוחות והרבה סקרנות דרושים למטיילים בחו"ל שבחרו להכיר את העולם דרך הרגלים. והפעם על חוויה נדירה המשלבת נופי טבע פראיים ותרבות כפרית הולכת ונעלמת
מאת: דני הירשטיין 12-18.06.03
יצאנו לדרך הקדומה, שבוע ימים של הליכה לרגלי הפירנאים.
מפגש מרתק עם הווי צרפתי שונה וכפריים צרפתיים, שיחזירו אותנו בשעון הזמן למאות הקודמות.
לאחר כשלוש שעות טיסה מצאנו את עצמנו בדרום צרפת, לרגלי הפירנאים, בעולם אחר. עולם שהמאה ה-21 עדיין לא הגיעה אליו. כאן, במקום זה, יצאנו למסע קצת שונה ואחר מקודמיו. הטיולים הגיאוגרפים הקלאסיים בנויים מטיולי רכב וג'יפים. אנחנו בחרנו לטייל ברגל - טרק רגלי.
הצטיידנו (קבוצה המונה 20 אנשים, כולם בסביבות גילאי ה-50) בתרמיל גב, במקלות הליכה ובנעלים מתאימות ויצאנו לדרך. זהו אחד המסלולים היפים יותר המובילים לרכס הפירנאים ומשם לספרד. הדרך עוברת תצורות נוף מגוונות של גבעות מוריקות, אגמים, נחלים, נהרות, יערות וכפרים מבודדים, שכולם יחד יוצרים את החוויה המיוחדת שאותה עוברים במהלך הטרק.
מיד בתחילת דרכנו פגשנו רועים עם עדרי בקר החוגגים את חגיגת הטראנסאומנס. זהו טקס ססגוני ומרשים שעורכים המקומיים כאשר הם מעלים את עדרי הבקר מהעמק (שם הם שהו כל ימי החורף) אל הרמה (שם הם יעבירו את המחצית השנייה של השנה). בערב, כאשר הבקר במכלאות, נמשכת ההילולה בתוך הכפר. במסעדה המקומית לא מפסיקים למזוג יין, לאכול גבינות מקומיות ונתחי בשר משובח מגזע אוברק.
כאן הרחק בלב ההרים נמצאת השמחה האמיתית ארוכת השנים של כפריים קשי יום, ששמחים במעשה ידיהם והופכים יום חול לחג. חג שאינו קשור לדת או למדינה, חג שכולו שלהם בלבד.
לנים בכפרים קטנים או בבתי חקלאים שבמשך השנים הסבו חלקים של הלול או הרפת לחדרי אירוח נעימים ואותנטיים ועל שולחנם סועדים את ארוחת הערב המקומית. תנאים אלו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה שאותה עובר המטייל. במקומות אלו פוגשים במהלך ההליכה או הלינה טיילים מארצות אחרות ואת כולם שמחים המקומיים לארח ולשרת. זכור לנו יותר מכל המפגש עם איזבל וטוני בכפר בסנרג, זוג צעיר בשנות ה-30, שנטשו את עיר האורות, פריז, לטובת החיים בטבע. את זמנם הם מחלקים בין אירוח צועדים בביתם המשופץ, גידול עצי פרי נשירים וגידול זן חדש ומשובח של חמורים. לטענתם, מדובר בחמורים חכמים, בעלי חוש ניווט והתמצאות מפותח ויחס אוהב לבני אדם.
הדרך שבה הולכים, המסומנת לכל אורכה בצבעי אדום לבן, נוחה להליכה ומתאימה לכל הגילאים ולא רק למטיבי לכת. לאורכה התפתחו מקומות לינה קטנים וציוריים, שווקים צבעוניים שבהם מציעים החקלאים את מרכולתם וליד כל כנסייה נפתחו פונדק או מסעדה קטנה המגישים ממיטב המטבח המקומי.
שילוב נפלא ונדיר של תרבות כפרית, טבע פראי וחוויה אנושית שהולכים ונעלמים. הצועדים יכולים להלך כשעל גבם תרמיל המכיל את ציודם האישי או להיעזר במקומיים המעבירים את הציוד בכל ערב למקום הלינה. וכך הם חופשיים מנשיאת משא כבד ופנויים לחוות את הדרך במלואה.
ישנה תחושה מיוחדת במינה במסלול זה לאורך דרך עתיקה שבה עוברים טיילים מכל ארצות העולם.
רובה של הדרך עוברת בין שדות חקלאים שבה עמלים הכפריים. משפחות שלמות יוצאות לשדה ודואגות לכיכר הלחם, נשים מוציאות פרות למרעה כמו בסיפורים של נופים קדומים ופעמוני כנסיות מפריעים לדממה מסביב. הדרך מציעה שפע של אטרקציות שונות ומגוונות המהוות חלק אינטגראלי מהחוויה שעובר המטייל: ניווט בתנאיי שטח לא מוכרים, הליכה במשך שעות ארוכות, ארוחות בשטח, שחייה בנהרות השוצפים, הליכה בצד עדרי בקר, חציית יערות סבוכים וירוקים ומפגש עם אנשים שעדין זוכרים וחיים את ימי מלחמת העולם השנייה. כך היה בביתו של מוריס החי לו לבדו (מעולם לא נשא אישה) על אחת הגבעות מול אספירק. בית שעבר
בירושה מסבו להוריו וגם כיום הוא ללא חשמל ומים זורמים. במטבח שבו התארחנו עמדו תנור הפחמים הישן, שולחן עץ עתיק וממול טלוויזיה בשחור לבן המופעלת על ידי גנרטור. הטלוויזיה היא הקשר היחידי שיש למוריס עם העולם הגדול. עבור מוריס היתה זו חוויה של פעם בחיים לפגוש מטיילים ישראלים.
עוד כמה שעות של הליכה ואנחנו בעיירה קונק, ניצבים מול כנסיית סאנט פיי - פאר האדריכלות הרומנסקית. את דלתות הכניסה מעטר תימפנון המתאר את יום הדין בפיתוחים ועיבודים באבן גיר בסגנון רומי עתיק.
כאן בא לסיומו מסע בן שבוע ימים שבו ספגה הקבוצה את חוויית הטיול דרך כל החושים, תוך התמזגות עם הטבע, האוכלוסייה, החי והצומח.
דני הירשטיין 052-2202050