בחזרה לסיני  סתיו 2023                                                           15.09.23

אחרי למעלה מ 45 שנה החלטתי לחזור ולבקר בסיני לאורך החוף המזרחי שהוא היפה והמרתק ביותר. הצעתי ליובל שושי וכמובן יהודית להצטרף למסע המרגש.

יום 06.09.23.

יצאנו בבוקר מהוד השרון ברכב של יהודית. (סובארו גדולה ומרווחת). תחזית מזג האוויר לימים הקרובים הייתה  "חום קיצוני" . הנסיעה הייתה כבר בדמינו, כך שדבר לא יכול היה למנוע מאיתנו להיכנס לרכב ולרדת דרומה. בקצה כביש 6 בכניסה לבאר שבע בשמורת פורה, עצרנו בעגלת קפה. מקום נחמד עם כריך בריאות מעולה, מאפה וקפה מצויין, עוד שעה של נסיעה ואנחנו כבר במצפה רמון. שעת צהרים  והבטן מאותתת שצריך לאכול. חיפוש מהיר בגוגל מגלה לנו את מסעדת ג'אפאן ג'אפאן המגישה אוכל אסיאתי. אוכל טעים, שירות מהיר ומחיר סביר. נסענו בכביש 40 עד לצומת 101 פונדק כושי. משם המשכנו דרומה. בכניסה למכרות תמנע עצרנו לביקור באגם הנעלם. תופעת טבע מיוחדת שנוצרה בעקבות עבודות הכרייה שנעשו בעבר במקום. עוד חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר באילת במלון סהרה. מבנה בן 5 קומות שהיה בעבר מלון (לא משהו) שופץ ונפתח באפריל 2023 חדרים קטנים, נקיים ונחמדים. המחיר ללילה מאוד הוגן. לאחר מנוחה קצרה יצאנו למסעדת ג'ינג'ר האסייתית שנחשבת לטובה ביותר בעיר. לא התאכזבו. היה טעים מגוון ושרות אדיב. סיימנו את הערב הראשון בטיול בטיילת של אילת..

יום 07.09.23

התחלנו את היום בארוחת בוקר נפלאה אצל "ברויטמן"  פינה חמודה חבויה תחת כמה עצים ושיחים. את המקום הקים צוללן בשם זיו שהגיע לאילת, עם השנים הוא עזב את תחום הצלילה ופתח את ברויטמן, מאפייה קטנה ונהדרת הממוקמת בשכונת המאפייה, זו שקיבלה את שמה ממאפיית "אילת"  שפעלה בעבר במקום. גם התל אביבים המנוסים שבחבורה אמרו " מקום כזה אין אפילו בתל אביב"  בתום ארוחת הבוקר ירדנו עם מקסים הנהג למעבר הגבול טאבה. מקסים כמו רבים אחרים התגורר באשדוד כפנסיונר של הצבא. יום אחד ירד לחופשה משפחתית באילת התאהב במקום ומאז הוא חי כאן "מקום שקט רגוע סוף העולם" כך הוא מספר. המעבר בגבול הישראלי וגם המצרי עבר חלק ומהר, תוך חצי שעה היינו בצד המצרי, ממש הפתעה נעימה. בצידו השני של הגבול חיכה לנו שינוד הסוכן המצרי שהעביר אותנו V.I.P   הישר לרכב שחיכה לנו בחניה. כמו שני ספסרים ותיקים המרנו את הדולרים ללירות מצריות ויצאנו לדרך. לאחר כמה ק"מ עצרנו לצילום קלאסי של אי האלמוגים אי קטן שבנוי מסלעי יסוד, גרניט עליו נמצאים שרדים של מצודה צלבנית עתיקה. עוד כמה ק"מ עצרנו לעוד צילום קלאסי והפעם של הפיורד המפורסם, לשון של מים צלולים בצבע טורקיז חודרים ליבשה ויוצרים מעין פיורד, מקום נוח ואידאלי לרחצה. משם המשכנו דרומה עד לנואיבה. רציתי להיזכר במקום שהיה פנינה ירוקה על שפת הים, ביקשתי מהנהג לעשות סיבוב קצר בעיר אך כבר בכניסה אחזה אותי אכזבה גדולה. מקום לא מפותח עם מרכז קטן ולא תיירותי. החלטנו לותר על המשך הביקור ויצאנו לדרך הראשית המובילה לשארם אל שייח. ביציאה מנואיבה  הייתה תחנת דלק מפורסת שכל מי שהיה יורד דרומה היה עוצר מצטייד בדלק ומים וממשיך הלאה. כיום עומדת במקום תחנה חדשה עם סופרמרקט קטן המגיש גם קפה. עוד כשעה נסיעה והגענו לדהב למלון דניאלה. המלון נמצא כ 5 ק"מ צפונית לעיר, הוא נבנה בשנת 1996   על ידי גברת דניאלה שהיתה נשואה למצרי. כיום היא מתגוררת במקום עם בנה בוילה בתוך מתחם המלון. במקום יש 40 חדרים עם מיזוג אוויר מקלחת ושירותים כולם על חוף הים ליד ריף מקסים היוצר בריכת שחייה טבעית. לאחר שקיבלנו את החדרים יצאנו לשחייה שנורקל ראשונה בריף שבצמוד למלון, הים היה גלי והריף ופחות נוח לשחיה.

בערב יצאנו בעזרתו של מוחמד נהג הטנדר שבשעת הצורך הוא גם מונית, לגלות את השוק של דהב. על פי המלצה הלכנו לאכול במסעדת נמו מסעדת דגים על הים, ראשיד המלצר שדיבר עברית רהוטה הגיש לנו מנה יפה של דג ופירות ים סלטים ומרק מלוחיה מקומי, כגודל המנה כך גם היה גודל החשבון. הניסיון שלי לנהל אתו משא ומתן נכשל ונאלצנו להיפרד מ 2700 לירות מצריות. סוף יום ראשון בסיני.

יום 08.09.23

יום שני בסיני. הזמנו את ידידנו מוחמד, יעד הנסיעה היה בלו הול חוף שנמצא כ 6 ק"מ צפונית למלון. זה אחד מאתרי הצלילה מהיפים בעולם שבמרכזו בור בעומק של 130 מטר וסביבו עולם צבעוני ועשיר של מאות סוגי אלמוגים ודגים. המקום שהיה בעבר נסתר וחבוי אי שם בדרום סיני הפך לאתר תיירות פופולרי המושך אלפי תיירים, לאורך החוף הקימו המקומיים מסעדות "זולות"  שבהם אפשר לנוח ולאכול, להסתלבט. בילינו שם בכיף עד שעות הצהריים המאוחרות. חזרה למלון למנוחה קצרה ושוב יצאנו לגלות את הטיילת של דהב. מול המלון חיכה לנו הטנדר של מוסטפה שהביא אותנו הישר למקום שנקרא מגדל אורLighthouse  משם נכנסנו לטיילת או כפי שהם מכנים "השוק לאורך הים". מה שמדהים בביקור בסיני שפה בכל מקום כולם מדברים העברית החל מהנהג, המלצר, המוכר בחנות ועד אחרון העובדים במלון. יש הרגשה שהמקומיים מתגעגעים לימים שבהם דיברו רק עברית בחוף המזרחי של סיני. החלטנו שהפעם נסעד במסעדה קצת שונה, מסעדת זנובה המבוססת על בישול ארוך. מקום קטן ואינטימי המנוהל על ידי בחור צעיר מקהיר.  מומלץ למי שבוחר לא להיות בתוך הרעש של השוק ולשנות את התפריט, לא עוד דגים טחינה וחומוס.

יום 09.09.23

יום שלשי בסיני. בוקר של התלבטות. הכוונה הייתה לנסוע עם ג'יפ לביר זריר ומשם לראס אבו גלום מקום נחשב לגן עדן של סיני. הזמנו רכב ספארי 4X4 המקומיים אמרו לנו שהקטע מהכביש הראשי של דאב נואיבה ועד לכפר כבר סלולה ואילו הקטע השני  היורד אל הים עביר רק לרכב 4X4 לאחר התלבטות החלטנו, יובל יהודית ואני (שושי נשארה לשמור על החדרים) לשנות את היעד ולנסוע דרומית לדהב למקום שנקרא שלושת הבריכות. במקום נוצרו שלוש בריכות סביב שוניות אלמוגים עם שפע של דגים. גם כאן הקימו המקומיים לאורך החוף מספר חושות שבהם אפשר לנוח ולאכול. חוף זה שוקק חיים ביום שבת, אל המקום הגיעו עשרות מטיילים מצרים שבאו ליום כיף ולנו עשו קצת פחות כיף והמון רעש. נשברנו והחלטנו לחזור לדהב לאכול דג. מסיבוב קצר בעיר התברר לנו שבשעה זו של היום אין מסעדות פתוחות. הנהג הנחמד הצליח למצאו לנו חנות לממכר דגים שעל הדרך גם עושים דג על האש למקומיים. זה היה קצת סוראליסטי שלושה זרים בחנות אוכלים דג. חזרנו בריאים, שלמים ואפילו שבעים למלון. מנוחה קצרה כמו בכל יום ושוב יוצאים לדהב. הפעם, יובל החליט לשמור על המלון ולא להצטרף לסיור היומי בעיר. שושי החליטה שחייבים למצוא את הצורפת השוויצרית שמוכרת בשוק דברי אומנות. אכן לאחר ברור קצר מצאנו את האומנית שלא הייתה כלל שוויצרית אלא מקומית שבאה מקהיר לחפש את המזל והשקט בדהב. אחרי שעה של משאים ומתנים העסקה יצאה לפועל, שושי עם שלוש שקיות מלאות במחרוזות ויהודית עם מתנה, מחרוזת פנינים לבנה. שמחים אך רעבים המשכנו למסעדה המפורסמת עלי באבא. מקום נחמד תפריט מגוון. טלפון קצר ולופון הנהג בא לקחת אותנו מהמסעדה הישר למלון. גם לופון דיבר עברית רהוטה ששאלתי אותו "מאיפה העברית היפה שלך" הוא ענה ללא היסוס נולדתי באילת, זה היה כמובן לפני 1982 השנה שישראל פינתה את סיני.

השעות חלפו מהר וכך הסתיים לו עוד יום נפלא בסיני.

יום 10.09.23

 יום אחרון בסיני. עוד שחייה קצרה בריף ליד המלון. הרוח הצפונית הייתה חזקה מאוד מה שהקשה על השחייה, אבל לא ויתרנו. כוס קפה על שפת הבריכה וכבר השעה 12:00, צריך לארוז ולהיפרד מהמקום שרק התחלנו להתאהב בו. בקבלה חיכו לנו כל צוות המלון שבאו להיפרד מאיתנו. ברגע שנכנסנו לרכב המפואר שלקח אותנו צפונה לעבר הגבול כבר הרגשנו את הגעגוע למקום, לאווירה, לאנשים, לים ולשקט שיש במקום.

בדרכינו צפונה ניסינו את מזלנו והחלטנו לרדת מהכביש הראשי במטרה להגיע לביר זריר. כבר בירידה מהכביש הראשי היה מחסום צבאי ובו "פלוגה" של חיילים שהסבירו לנהג שהרכב שלנו לא יכול להגיע לכפר בגלל הדרך הקשה. נפרדנו בשלום מהחיילים הזרוקים בשטח והמשכנו לעבר מעבר הגבול של טאבה. שוב האיר לנו המזל והמעבר בגבול עבר בקלות ובמהירות.

אילת שעה 15:00 חום של 43 מעלות ביציאה מהטרמינל מחכה לנו שוב מקסים הנהג. "אנחנו רוצים למלון סהרה" ביקשנו ממנו. ליד מגרש החניה של קופת חולים חיכתה לנו הסובארו. ממש בפתח המלון החלטנו לא להעביר עוד לילה באילת ולחזור הביתה.

אך לא נפרד מאילת לפני שנעבור שוב אצל "ברויטמן"  כגודל הציפיה כך גם הייתה האכזבה, בשעות אלו של היום, אחר הצהריים, כבר אין מבחר גדול כך שנאלצנו להסתפק במה שהיה, וזה לא היה מספק!!

עוד פרט חשוב, לא נפרדים מאילת לפני שרוכשים טלפון נייד חדש.

ליובל רכשנו וואן פלוס 11 וליהודית סמסונג 23 פלוס מאושרים ושמחים יצאנו צפונה. הדרך הייתה נוחה ופנויה, מעט מאוד רכבים, בשעות של הערב והלילה וכבר לא היה חם. בדרך עשינו הפסקה אחת בקניון החדש שבדימונה, הפתעה נעימה, מתחם ענק ומודרני "פרץ סנטר". בדרכינו הביתה עברנו בתל אביב שם נפרדנו תחילה  משושי ולאחר מכן מיובל. לקראת חצות הגענו לביתנו בהוד השרון קצת עייפים ובעיקר מרוצים .

בטרם נפרדנו איש מרעהו הבטחנו לנו שזו לא הפעם האחרונה שלנו סיני.

דני הירשטיין

052-2202050

 

נפרדים ממרגלית שריג קיבוץ מלכיה 09.09.2021

 

נפרדים ממרגלית שריג  09.09.2021

יום חמישי 09.09.21 בשעה חמש נכנס האמבולנס הלבן לבית העלמין של קיבוץ מלכיה, בדיוק בשעה שבה נקבע מועד הלוויה, בדיוק כפי שמרגלית הייתה מדויקת בדרכה.

מול הנוף המרהיב של עמק קדש, עמק החולה והחרמון הוצא הארון והונח בכבוד ברחבת הטכסים. מאות אנשים מחבריה של מרגלית באו ללוות אותה בדרכה האחרונה.

לאחר דברי הספד שנאמרו על ידי תמר כץ, הספידו אותה בני המשפחה בדרכם המיוחדת מלווה בשירה כפי שמרגלית ,בוודאי, ביקשה ואהבה.

כחבר קרוב של המשפחה הרגשתי צורך לומר בשמי ובשם החברים שטיילו עם מרגלית עשרים וחמש שנה וכל כך אהבו אותה כמה מילות פרידה.

מרגלית יקרה,

הכרתי אותך לפני למעלה מחמישה עשורים, כאשר עבדתי יחד עם שמוליק בשדות הכותנה שבעמק החולה.

מקשרי עבודה זה הפך עד מהרה לקשרי משפחה, ארוחות שישי משותפות, ביקורים וטיולים בארץ ובחו"ל.

למרות המרחק הגאוגרפי שהפריד בינינו, את במלכיה ואני בצרפת, אפריקה או מרכז הארץ, תמיד נשמר הקשר המיוחד לאורך כל השנים.

כאשר קמה לה חבורת המטיילים את היית בין הראשונות להצטרף, למרות שידעת שהטיולים שדני מארגן הם לא תמיד הנוחים ובחלקם גם אתגריים.

עשינו יחד כברת דרך ארוכה שבה צברנו המון חוויות משותפות, מטיול הג'יפים לסיני, מרוקו, קוסטה ריקה ועד בורמה, שזה היה הטיול האחרון שלך.

אז באותו טיול אמרת לי בערב האחרון " דני, אני כבר לא אצטרף יותר לטיולים שלך", הבטתי בך בכאב ובצער וחשבתי שקשה יהיה לנו לא לראות אותך איתנו צוחקת, שרה ובעיקר מתעניינת בכל מה שקורה סביבך.

בשנתיים האחרונות מאז ששוב פרצה המחלה האמנתי שגם הפעם ,כמו בעבר, תצליחי לנצח ולהמשיך הלאה.

ככל שעברו הימים ראיתי עד כמה קשה המלחמה, אך למרות הכול לא הסכמת לוותר, לא על הצגות, על הנסיעות לתל חי, מפגשים משפחתיים וחברתיים.

ניהלת מלחמה שרק אישה כמותך יכלה לנהל במשך זמן כה ממושך ולא לפחד.

כשפגשתי אותך לפני כשבועיים ישבת על הספה צלולה ונחושה להמשיך את המערכה ולא לוותר.

מרגלית, את נפרדת מאיתנו ביום בעל משמעות גדולה מאוד, בראש השנה, רק לאנשים כמוך ניתנה הזכות להיפרד מהמשפחה והחברים ביום קדוש זה.

בשם כל חברי הקבוצה שטיילו איתך כל כך הרבה שנים ונקשרו אליך,

 נוחי על משכבך בשלום.

אוהבים וזוכרים אותך לנצח.

                                                                                      

  דני הירשטיין

ג'ו עמר – הריני שר.                                              

                                          

ג'ו עמר, אחד המוזיקאים הראשונים שהצליח לחדור ולשבור את חומת ההגמוניה האשכנזית שהיתה בשנות החמישים בישראל הוא הקליט שירי קודש ופיוטים לצד מוזיקה פופולרית, הוא תרם רבות לכך שהציבור הישראלי התוודע למוזיקה של צפון אפריקה. פעילות זו לא סללה את הדרך למוזיקאים אחרים בתקופתו ואחריו.

ג'ו עמר נולד בשנת 1930 בעיירה סטאת שבמרוקו בן למשפחה בת 13 נפשות, באותם הימים כאשר הבן היה מגיע לגיל בר מצוה והמצב הכלכלי בבית היה קשה הילד היה נשלח למשפחה אומנת. ג'ו עזב את ביתו ואומץ על ידי משפחה ללא ילדים במקנס. שהתבגר התפרנס כמורה וכחזן בבית הכנסת. עם הזמן הוא הפך להיות זמר וחזן מוכר במרוקו. עד לעלייתו הוא הקליט 10 תקליטים על ידי חברה צרפתית בשם פיליפס.

בשנת 1956 הוא מחליט לעלות לארץ ומתגורר במושב יד רמב"ם בבית ליד ההורים של אשתו רמונד.

על מנת להתפרנס הוא מצא עובדה כמורה, מהרגע הראשון הוא ידע להסתדר, לא התלונן הרגיש בטוח למרות שידע שלא ניתנה הזדמנות שווה לכל עולי מרוקו בארץ.

בתחילת 1959, כשלוש שנים לאחר עלייתו ארצה הוא זכה להקליט את "ישמח משה", שירו הראשון בארץ הקודש. ישמח משה פיוט קצר המהווה את הברכה הרביעית בתפילת 'העמידה' בשחרית של שבת.

https://www.youtube.com/watch?v=sv4c-qhccqM

בעיני רבים היה ג'ו סמל ומופת לאדם שלמרות קשיי ההגירה הוא פיתח לעצמו קרירה בעלת משמעות בקרב שומעי המוזיקה המזרחית והמרכזית יחד. זה היה דבר נדיר לאותה תקופה.

יחודו של ג'ו עמר שהוא ידע לעבור מעולם הפיוטים והתפילה לעולם הפופולרי. את השיר השני הוא הקליט בשנת 1961 באולפנים בארץ זאת בעקבות הנסיעה שלו לברצלונה, שם הוא רואה באחד הרחובות איש שיכור שוכב על הרצפה ומיד כתב על המפגש את השיר שהופך להיות אחד הלהיטים הגדולים של אותה התקופה. שיר השיכור.

https://www.youtube.com/watch?v=dJnZRCqJXkA

יש גם גרסה האומרת שג'ו כתב את השיר כמחאה על מאורעות ואדי סאליב שם נורה למות עקיבא אלקריף. אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט באותם הימים במדינה. מעולם לא נאמר שהיה קשר בין השיר והאירוע היות וג'ו לא נהג לכתוב ולשיר שירי מחאה.

כמה ימים לאחר מכן הוא כתב את השיר "לשכת עבודה" בשירו זה הוא הפך לזמר המזרחי הראשון המעז להשמיע בשיריו את מחאתו כנגד אפליית המזרחים בכלל ויוצאי מרוקו בפרט בישראל "הלבנה" של סוף שנות ה-50. הוא מתחיל לשיר במרוקאית  רק אחרי כארבע דקות הוא עובר לעברית וכך הוא שר "משית לשכת עבודה / אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו ממרוקו / אמר לי צא החוצה", הוא ממשיך ושר "משית לשכת עבודה/ אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו מפולניה / אמר לי תיכנס בבקשה".

בשיר לשכת העבודה היה זה ג'ו עמר המרוקאי העולה חדש מתאר מה עובר על בני עמו. להבדיל מאפרים קישון שכתב את סלאח שבתי, יהודי גלותי, חדש בארץ, שנאבק בממסד האשכנזי האטום. קישון היה מחויט, מנומס, משכיל, בהיר עור ואירופאי, סאלח לבש פיג'מה, חסר השכלה, כהה ומזרחי.

בשנות ה 40 הכניס הרב ידידיה פרנקל את מנהג ההקפות השניות, זאת מתוך הזדהות למצוקה של קהילות יהודי אירופה שעקב הנתק התקשורתי עם אירופה לא היה ידוע אם הן חוגגות את שמחת התורה, בשל מלחמת העולם השנייה. הרב פרנקל אמר אז שאם קהילות אלו אינן חוגגות כעת-בליל יום טוב שני -את שמחת התורה, הרי שאנו נעשה זאת במקומן. עם הזמן התפשט מנהג זה גם מעבר לשכונת פלורנטין. בשנות ה 50 וה 60 הזמר שליווה אותו היה ג'ו עמר, הרב רצה שהיה זה זמר אחד שיתאים גם לציבור הספרדי וגם לאשכנזי, כך נבחר ג'ו עמר שהיה לו קול יחיד ומיוחד שאיחד את שני הזרמים בשירתו.

באותם הימים של שנות ה 60 מה שמשמעים ברדיו זה את להקת הנחל שהזמרים המובילים הם אריק אינשטיין, יהורם גאון עם שירים כמו דינה ברזילי, לאחר מכן מופעים התרנגולים עם שיר השכונה, דבר אלי בפרחים, זו היתה המוזיקה השלטת, מוזיקה יהודית לא היתה נוכחת ברפרטואר. המוזיקה היהודית היחידה שניתן היה לשמוע זה פרקי חזנות שהושמעו בכל יום שבת אחר הצהריים. מה שאנחנו אומרים היום לא פריים טיים, לא בשעת השיא, אלה בשעה שכולם נחים וישנים, זה המקום והזמן שניתן למוזיקה היהודית מצפון אפריקה.

אנו המתבוננים על מסלול חייו של ג'ו עמר יכולים להגיד שהוא היה בר מזל, הוא הצליח במקום שאחרים נכשלו. כשאנו חוקרים את דמותו אפשר לומר שלא ניתן לשים אותו במקום אחד עם האחרים הוא היה יוצא דופן, הוא היה פייטן וזמר בעת ובעונה אחת. סגנון הפיוט היה קליל יותר ונעים, הוא נחשב כפורץ דרך לבאים אחריו.

שבשנת 1953 ניהל את מחלקת התרבות של קול ישראל יוסף בן ישראל שבעברו היה מלחין, מעבד מוזיקלי, מפיק מוזיקלי ומנצח ישראלי. באותה תקופה הוא היה המייסד של "המדור לפולקלור ומוזיקה מזרחית", ברדיו הוא מגלה את ג'ו עמר ונותן לו במה ברשות השידור ומשמיע את שיריו שוב ושוב.  בזכות השמעת השירים ברדיו הוא חודר לתודעה הישראלית ושיריו מושמעים גם בתחנות אחרות. באותם ימים נשאלה השאלה האם באמת בזכות קולו וסגנון השירה המיוחד הוא כובש את תחנות הרדיו או שזה היה עלה התאנה של הממסד התקשורתי. כך או כך כולם היו תמימי דעה שג'ו היה אדם מאוד מיוחד שמייצג מצד אחד את עולם הפיוט והתפילה לצד מוזיקה של בתי קפה של מרוקו, מוזיקה מקומית פופולרית. הוא שר שאנסונים צרפתיים, שירים ספרדים ואפילו פסדובלה. הצלחתו באה ללא ספק בזכות קולו המיוחד והיפה. הוא ידע להתאים את עצמו לקהל המאזינים שלו, פרפורמר מעולה שידע לכבוש את לב הקהל. באותה תקופה שג'ו הגיע לארץ המוזיקה והפיוט המרוקאי נוגן רק בתוך הקהילה עצמה ולא פרצה החוצה, אולי מבושה או מחוסר סובלנות של קהל המאזינים. ג'ו עמר ידע להמחיש לחברה הישראלית לציבור הרחב מוזיקה פופולרית כמו הפיוט שלום לבן דודי שיר שמצא מקום במרחב הכללי של המוזיקה הישראלית.

אחד השירים מהשאנסונים הצרפתים שהוא שר בעברית היה " הו גיטרה"

https://www.youtube.com/watch?v=Cl3fWqxUV0U

רפרטואר השירים שלו היה מגוון ושונה, מה שחיבר בין כל השירים היה קולו המיוחד והערב, מצד אחד הוא זימר את "ישמח משה" ומצד השני "אני שיכור". בעקבות ההצלחות שהיו לו הוא הוזמן להופיע בתוכניות רדיו זאת מעבר להקלטות הרבות שביצע באולפנים, הוא הוזמן לתוכניות פופולריות של אותה התקופה כמו שלושה בסירה אחת. היה גם וירטואוז גדול ובאחת ההופעות בשנת 1959 הוא שר בירושלים את "ישמח משה" בסגנון הודי ושיר השיכור ביידיש .

https://www.youtube.com/watch?v=P8unKucho0s

שמו של ג'ו הלך לפניו וקהילות רבות באירופה החלו להזמין אותו להופיע. בשנת 1969 הוא קיבל הזמנה להופיע בארצות הברית מקום שלא היה מוכר לו, לאחר היסוס קל כשהוא בשיא הצלחתו הוא עוזב את הארץ ועובר לארה"ב, שם הפך לחזן בכיר וחלק את זמנו בין אירופה ללוס אנג'לס. הוא נחשב בזמנו לאחד מבכירי החזנים בעולם, והעביר סדנאות חזנות בארצות הברית .

בשנת 1987 הוא חזר לישראל, ראה בחזרתו שליחות והסכים להופיע בארץ הקודש ללא תמורה, ניסה להקים מרכז ללימודי חזנות. הוא הקליט פרסומת לקפה טורקי של עלית "קפה כליף" על פי המנגינה של להיטו "שיר השיכור" והפרסומת שודרה רבות ברדיו.

בשנת 2000, לאחר מות רעייתו ריימונד, חזר לישראל. הופיע במספר הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, אך בסופו של דבר לא הצליח להיקלט בישראל וחזר לארצות הברית.

אחד השירים היפים הזכורים מתקופה זו הוא השיר "שובי שובי שולמית" בביצוע התזמורת הפילהרמונית האנדלוסית שג'ו מבצע בעברית ומרוקאית ביחד.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית
כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם?
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ
בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב!
שׁוּבִי שׁוּבִי...

https://www.youtube.com/watch?v=l0RgIYHGsd0

ג'ו עמר נפטר 26 ביוני 2009 בניו יורק בגיל 79. גופתו הועלתה לישראל והוא נקבר במושב יד רמב"ם בצמוד לאשתו, ריימונד. השאיר מאחוריו שני בנים ושלוש בנות.

המוזיקה "המזרחית" שהוא יצר (עוד לפני שקראו לה ככה) הייתה היפה ביותר שנכתבה פה, והיא ממשיכה לעורר השראה ביוצרים ישראליים, בלי הבדלי דת, גזע ומין.

דני הירשטיין

Hirschstein.dan@gmail.com

16.07.2020

גנאווים בקמיליה – מרוקו מדבר סהרה Gnaoua Khamlia

גנאווים בקמיליה – מרוקו מדבר סהרה  Gnaoua Khamlia

הישוב חמליה (Khamlia) נמצאת בדרום מזרח מרוקו,  כ 7 ק''מ דרומית לעיירה מרזוגה (Merzouga), במחוז אראשדייה (Errachida). במקום מתגוררים כיום כ 400 תושבים מוצאם האתני הוא גנואה וברברי Gnaoua and Berber הישוב נמצא למרגלות הדיונות הגדולה של ארג צ'בי Erg Chebh, במרוקו שבמדבר סהרה. שבט הגנאווה Gnaoua מהיישוב חמליה מקורו באפריקה השחורה שחי זה שנים רבות במדבר סהרה. אבות אבותיהם של השבט הגיעו, על גבי גמלים דרך המדבר ממרכז ומערב אפריקה לדרום מזרח מרוקו כעבדים. לאחר שחרורם מעבדות הם הפכו להיות נוודים שעסקו בעיקר בחיפוש אחר שטחי מרעה עבור העדרים שלהם.

לקראת שנות ה 50 ו ה 60 הם התבססו יחד עם הנוודים הברברים בעיירות ובערים שבמדבר. כך הוקם היישוב חמליה. מקורות הפרנסה העיקריים הם חקלאות, גידול משק חי ובשנים באחרונות גם מתיירות.

מדי שנה בחודש יולי או אוגוסט נערך הפסטיבל השנתי גדול של היישוב שנקרא סדקה Sadaka (בתרגום מנחה דתית) הוא מתקיים במשך 3 ימים. בשבועות שקודמים לפסטיבל מבקשים תושבי הכפר תרומות משכניהם הברברים. מדובר בתרומות כמו סוכר, תה מזון או כסף. המתנות שהתקבלו משמשות להכנה קוסקוס שיספיק לכל האורחים. ביום הראשון לפסטיבל שוחטים כבש והמוזיקה מתנגנת ללא הפסקה יום ולילה במשך שלושה ימים. ה"סדקה" מיועד לרפא את החולים ולהביא עליהם  ברכה קדושה המגיעה דרך המוסיקה והריקודים. אחדים מהמשתתפים מושפעים מקצב התופים והמוסיקה ונכנסים לאקסטזה. זאת חוויה דתית שמתקיימת באזורים אחרים של אפריקה, ברזיל והקאריבים. המוזיקה המושמעת בחמליה על ידי השבט היא לב לבו של המקום, היא מספרת את סיפור אבות השבט ועל ידי כך שומרת על המקור ותמיד מנוגנת בצורה המסורתית.

במהלך שנות ה 90, המוסיקה הייתה מנוגנת רק בימים הסדקה או באירועים משפחתיים מיוחדים כמו חתונות או טבילות. בתקופה הזו המוסיקה החלה לאבד מחשיבותה ורק אב המשפחה המשיך לנגן אותה, היה חשש שסמל תרבותי זה יאבד מערכו ויעלם. לכן החליט Zaid Oujeaa להתחיל ללמד את המוסיקה לילדים ובני נוער של היישוב חמליה. הוא בעצמו למד את המוסיקה מדודו. המטרה שלו הייתה קידום ושמירת התרבות המוסיקלית של עמו. ב 1995 קמה להקה  שנקראה  " יוני החול" הם מארחים תיירים ממרוקו ומחוץ לה ומשמיעה את המוסיקה. ללהקה יש השפעה כלכלית גדולה על הישוב חמליה בזכות התיירים הרבים המגעים למקום.

דני הירשטיין 2019

00972-522202050