יום שישי, 17 ביולי 2020


ג'ו עמר – הריני שר.                                              
                                          
ג'ו עמר, אחד המוזיקאים הראשונים שהצליח לחדור ולשבור את חומת ההגמוניה האשכנזית שהיתה בשנות החמישים בישראל הוא הקליט שירי קודש ופיוטים לצד מוזיקה פופולרית, הוא תרם רבות לכך שהציבור הישראלי התוודע למוזיקה של צפון אפריקה. פעילות זו לא סללה את הדרך למוזיקאים אחרים בתקופתו ואחריו.
ג'ו עמר נולד בשנת 1930 בעיירה סטאת שבמרוקו בן למשפחה בת 13 נפשות, באותם הימים כאשר הבן היה מגיע לגיל בר מצוה והמצב הכלכלי בבית היה קשה הילד היה נשלח למשפחה אומנת. ג'ו עזב את ביתו ואומץ על ידי משפחה ללא ילדים במקנס. שהתבגר התפרנס כמורה וכחזן בבית הכנסת. עם הזמן הוא הפך להיות זמר וחזן מוכר במרוקו. עד לעלייתו הוא הקליט 10 תקליטים על ידי חברה צרפתית בשם פיליפס.
בשנת 1956 הוא מחליט לעלות לארץ ומתגורר במושב יד רמב"ם בבית ליד ההורים של אשתו רמונד.
על מנת להתפרנס הוא מצא עובדה כמורה, מהרגע הראשון הוא ידע להסתדר, לא התלונן הרגיש בטוח למרות שידע שלא ניתנה הזדמנות שווה לכל עולי מרוקו בארץ.
בתחילת 1959, כשלוש שנים לאחר עלייתו ארצה הוא זכה להקליט את "ישמח משה", שירו הראשון בארץ הקודש. ישמח משה פיוט קצר המהווה את הברכה הרביעית בתפילת 'העמידה' בשחרית של שבת.
בעיני רבים היה ג'ו סמל ומופת לאדם שלמרות קשיי ההגירה הוא פיתח לעצמו קרירה בעלת משמעות בקרב שומעי המוזיקה המזרחית והמרכזית יחד. זה היה דבר נדיר לאותה תקופה.
יחודו של ג'ו עמר שהוא ידע לעבור מעולם הפיוטים והתפילה לעולם הפופולרי. את השיר השני הוא הקליט בשנת 1961 באולפנים בארץ זאת בעקבות הנסיעה שלו לברצלונה, שם הוא רואה באחד הרחובות איש שיכור שוכב על הרצפה ומיד כתב על המפגש את השיר שהופך להיות אחד הלהיטים הגדולים של אותה התקופה. שיר השיכור.
יש גם גרסה האומרת שג'ו כתב את השיר כמחאה על מאורעות ואדי סאליב שם נורה למות עקיבא אלקריף. אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט באותם הימים במדינה. מעולם לא נאמר שהיה קשר בין השיר והאירוע היות וג'ו לא נהג לכתוב ולשיר שירי מחאה.
כמה ימים לאחר מכן הוא כתב את השיר "לשכת עבודה" בשירו זה הוא הפך לזמר המזרחי הראשון המעז להשמיע בשיריו את מחאתו כנגד אפליית המזרחים בכלל ויוצאי מרוקו בפרט בישראל "הלבנה" של סוף שנות ה-50. הוא מתחיל לשיר במרוקאית  רק אחרי כארבע דקות הוא עובר לעברית וכך הוא שר "משית לשכת עבודה / אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו ממרוקו / אמר לי צא החוצה", הוא ממשיך ושר "משית לשכת עבודה/ אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו מפולניה / אמר לי תיכנס בבקשה".
בשיר לשכת העבודה היה זה ג'ו עמר המרוקאי העולה חדש מתאר מה עובר על בני עמו. להבדיל מאפרים קישון שכתב את סלאח שבתי, יהודי גלותי, חדש בארץ, שנאבק בממסד האשכנזי האטום. קישון היה מחויט, מנומס, משכיל, בהיר עור ואירופאי, סאלח לבש פיג'מה, חסר השכלה, כהה ומזרחי.
בשנות ה 40 הכניס הרב ידידיה פרנקל את מנהג ההקפות השניות, זאת מתוך הזדהות למצוקה של קהילות יהודי אירופה שעקב הנתק התקשורתי עם אירופה לא היה ידוע אם הן חוגגות את שמחת התורה, בשל מלחמת העולם השנייה. הרב פרנקל אמר אז שאם קהילות אלו אינן חוגגות כעת-בליל יום טוב שני -את שמחת התורה, הרי שאנו נעשה זאת במקומן. עם הזמן התפשט מנהג זה גם מעבר לשכונת פלורנטין. בשנות ה 50 וה 60 הזמר שליווה אותו היה ג'ו עמר, הרב רצה שהיה זה זמר אחד שיתאים גם לציבור הספרדי וגם לאשכנזי, כך נבחר ג'ו עמר שהיה לו קול יחיד ומיוחד שאיחד את שני הזרמים בשירתו.
באותם הימים של שנות ה 60 מה שמשמעים ברדיו זה את להקת הנחל שהזמרים המובילים הם אריק אינשטיין, יהורם גאון עם שירים כמו דינה ברזילי, לאחר מכן מופעים התרנגולים עם שיר השכונה, דבר אלי בפרחים, זו היתה המוזיקה השלטת, מוזיקה יהודית לא היתה נוכחת ברפרטואר. המוזיקה היהודית היחידה שניתן היה לשמוע זה פרקי חזנות שהושמעו בכל יום שבת אחר הצהריים. מה שאנחנו אומרים היום לא פריים טיים, לא בשעת השיא, אלה בשעה שכולם נחים וישנים, זה המקום והזמן שניתן למוזיקה היהודית מצפון אפריקה.
אנו המתבוננים על מסלול חייו של ג'ו עמר יכולים להגיד שהוא היה בר מזל, הוא הצליח במקום שאחרים נכשלו. כשאנו חוקרים את דמותו אפשר לומר שלא ניתן לשים אותו במקום אחד עם האחרים הוא היה יוצא דופן, הוא היה פייטן וזמר בעת ובעונה אחת. סגנון הפיוט היה קליל יותר ונעים, הוא נחשב כפורץ דרך לבאים אחריו.
שבשנת 1953 ניהל את מחלקת התרבות של קול ישראל יוסף בן ישראל שבעברו היה מלחין, מעבד מוזיקלי, מפיק מוזיקלי ומנצח ישראלי. באותה תקופה הוא היה המייסד של "המדור לפולקלור ומוזיקה מזרחית", ברדיו הוא מגלה את ג'ו עמר ונותן לו במה ברשות השידור ומשמיע את שיריו שוב ושוב.  בזכות השמעת השירים ברדיו הוא חודר לתודעה הישראלית ושיריו מושמעים גם בתחנות אחרות. באותם ימים נשאלה השאלה האם באמת בזכות קולו וסגנון השירה המיוחד הוא כובש את תחנות הרדיו או שזה היה עלה התאנה של הממסד התקשורתי. כך או כך כולם היו תמימי דעה שג'ו היה אדם מאוד מיוחד שמייצג מצד אחד את עולם הפיוט והתפילה לצד מוזיקה של בתי קפה של מרוקו, מוזיקה מקומית פופולרית. הוא שר שאנסונים צרפתיים, שירים ספרדים ואפילו פסדובלה. הצלחתו באה ללא ספק בזכות קולו המיוחד והיפה. הוא ידע להתאים את עצמו לקהל המאזינים שלו, פרפורמר מעולה שידע לכבוש את לב הקהל. באותה תקופה שג'ו הגיע לארץ המוזיקה והפיוט המרוקאי נוגן רק בתוך הקהילה עצמה ולא פרצה החוצה, אולי מבושה או מחוסר סובלנות של קהל המאזינים. ג'ו עמר ידע להמחיש לחברה הישראלית לציבור הרחב מוזיקה פופולרית כמו הפיוט שלום לבן דודי שיר שמצא מקום במרחב הכללי של המוזיקה הישראלית.
אחד השירים מהשאנסונים הצרפתים שהוא שר בעברית היה " הו גיטרה"
רפרטואר השירים שלו היה מגוון ושונה, מה שחיבר בין כל השירים היה קולו המיוחד והערב, מצד אחד הוא זימר את "ישמח משה" ומצד השני "אני שיכור". בעקבות ההצלחות שהיו לו הוא הוזמן להופיע בתוכניות רדיו זאת מעבר להקלטות הרבות שביצע באולפנים, הוא הוזמן לתוכניות פופולריות של אותה התקופה כמו שלושה בסירה אחת. היה גם וירטואוז גדול ובאחת ההופעות בשנת 1959 הוא שר בירושלים את "ישמח משה" בסגנון הודי ושיר השיכור ביידיש .
שמו של ג'ו הלך לפניו וקהילות רבות באירופה החלו להזמין אותו להופיע. בשנת 1969 הוא קיבל הזמנה להופיע בארצות הברית מקום שלא היה מוכר לו, לאחר היסוס קל כשהוא בשיא הצלחתו הוא עוזב את הארץ ועובר לארה"ב, שם הפך לחזן בכיר וחלק את זמנו בין אירופה ללוס אנג'לס. הוא נחשב בזמנו לאחד מבכירי החזנים בעולם, והעביר סדנאות חזנות בארצות הברית .
בשנת 1987 הוא חזר לישראל, ראה בחזרתו שליחות והסכים להופיע בארץ הקודש ללא תמורה, ניסה להקים מרכז ללימודי חזנות. הוא הקליט פרסומת לקפה טורקי של עלית "קפה כליף" על פי המנגינה של להיטו "שיר השיכור" והפרסומת שודרה רבות ברדיו.
בשנת 2000, לאחר מות רעייתו ריימונד, חזר לישראל. הופיע במספר הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, אך בסופו של דבר לא הצליח להיקלט בישראל וחזר לארצות הברית.
אחד השירים היפים הזכורים מתקופה זו הוא השיר "שובי שובי שולמית" בביצוע התזמורת הפילהרמונית האנדלוסית שג'ו מבצע בעברית ומרוקאית ביחד.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית
כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם?
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ
בַּנְּעָלִים בַּת-נָדִיב!
שׁוּבִי שׁוּבִי...
ג'ו עמר נפטר 26 ביוני 2009 בניו יורק בגיל 79. גופתו הועלתה לישראל והוא נקבר במושב יד רמב"ם בצמוד לאשתו, ריימונד. השאיר מאחוריו שני בנים ושלוש בנות.
המוזיקה "המזרחית" שהוא יצר (עוד לפני שקראו לה ככה) הייתה היפה ביותר שנכתבה פה, והיא ממשיכה לעורר השראה ביוצרים ישראליים, בלי הבדלי דת, גזע ומין.
דני הירשטיין
16.07.2020

אין תגובות:

פרסום תגובה